פסק-דין בתיק ה"פ 30283-08-10

בקשה בהמרצת פתיחה להצהיר כדלקמן:

(א)        לקבוע כי ההחלטה של המשיב להטיל את הקנסות ו/או סירובו לבטלם נעשו שלא כדין ולכן בטלים ו/או ראויים לביטול;

(ב)        לחייב את המשיב לבטל את הקנסות.

ההמרצה הוגשה מלכתחילה לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע, ובדיון ביום 23.3.11 בפני כב' השופטת

ברקאי, הוסכם על מחיקת המבקש מס' 1 וכן נקבע, כי הסמכות היא לביהמ"ש השלום ( פרוטוקול

מיום 23.3.11). לפיכך התיק הועבר לביהמ"ש השלום ונותב לדיון בפני. בדיון הראשון בפני הוסכם,

כי ב"כ הצדדים יסכמו בשאלה המחלוקת ( פרוטוקול מיום 11.9.11).

המחלוקת מתייחסת לקנסות אזרחיים המוטלים על פי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975, ללא זכות ערר או השגה כאשר הסעד המבוקש הוא ביטול הקנסות שהוטלו לפי סעיף 94 לחוק.  נסיבות הטלת הקנסות שלגביהם אין מחלוקת, הם הגשת דו"חות מע"מ תקופתיים במועד, מבלי לשלם את המס מושא הדו"ח באותו מעמד לפי סעיף 88 (א) לחוק ולפי התקנות ( תקנה 23 לתקנות מס ערך מוסף התשל"ו - 1976). אין מחלוקת על ההחלטה להטיל קנס על פיגור בתשלום לפי סעיף 96 לחוק מס ערך מוסף העוסק בריבית על הסכום בפיגור, וכן קנסות אזרחיות.

המדינה טוענת שאי תשלום בד-בבד עם הגשת הדו"ח כמוהו כאי הגשת הדו"ח במועד [ סעיף 88(א) לחוק מס ערך מוסף; ע"פ (מחוזי-ת"א) 1745/96 דקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.9.97)(להלן: "עניין - דקה"); ע"א 4351/01 עו"ד ארז, מפרק חברת ח. א. מזון בע"מ נ' מדינת ישראל, אגף המכס והמע"מ, פ"ד ס (1) 467 (2005)(להלן: "עניין - ארז"); רע"פ 38/96 גולדשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)].

בא כוח המבקשת טוען, כי הפסיקה האמורה מתייחסת להליך עונשי/פלילי ולא לקנס האזרחי מושא סעיף 94 לחוק המוטל על "איחור בהגשת דו"ח". לכן אי אפשר לגזור מההליכים עונשיים על הקנס האזרחי. להבדיל בין קנס פלילי לאזרחי הפנה בא כוח המבקשים לבר"ע 277/82 [ נירוסטה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 826 (1983)(להלן: "עניין - נירוסטה")] ולתוכן הוראות סעיף 94 לחוק הקובעות כי חייב שלא הגיש דו"ח במועד "יהא חייב בקנס פיגורים של ....".

הוראות סעיף 88(א) לחוק הקובעות את החובה לשלם את המס יחד עם הגשת הדו"ח, אינן נופלות בגדר הוראות עונשיות, אלא זו הוראה כיצד לבצע את הדיווח והתשלום. על כך חוזרת תקנה 23 לתקנות מס ערך מוסף.

הפרשנות שקושרת בין התשלום להגשת הדו"ח שצוטטה בפסיקה הועלתה הן בהיבט הפלילי ( עניין - דקה) והן בהיבט האזרחי של מחלוקת בשאלה האם שלטונות מס ערך מוסף רשאים  להחזיק בכספי חברה שנקלעה לחדלות פירעון בסמוך לאחר שכספי המס שולמו ( עניין - ארז).

בעניין - נירוסטה בחן ביהמ"ש את הקנסות האזרחיות בפקודת מס הכנסה, נ"ח ואיבחן בינן לבין הקנסות המוטלות בהליך הפלילי, כאשר בנוסף למיקום הקנסות בפקודה, התייחס ביהמ"ש לכך שתכליתן של קנסות אזרחיות היא אכיפת קיום החוק להבדיל מקנסות פליליות שמטרתן ענישה כמטרה ראשונית.

בעניין - חברת יש לי בע"מ קבע ביהמ"ש, כי החוק מבחין בין חלקו הפלילי/עונשי  ( פרק ט"ז לחוק) לבין האכיפה האזרחית הקבועה בפרק י"ד לחוק (גבייה, קנסות וריבית) בו כלולות הוראות סעיפים 94 ו-96 לחוק. הקנסות נשוא פרק י"ד אינם ענישה פלילי אלא "מהווים הם אך אמצעי אזרחי לאכיפת החוק". ומוסיף ביהמ"ש: "גם אם - ובכך יש להודות - יש להם, מבחינת חייב במס, אספקט עונשי" (ע"פ 58/80 יש לי בע"מ חברה פרטית נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (4) 625, 629 (1981)(להלן: "עניין - יש לי בע"מ)].

ביהמ"ש אף מכנה את הקנס האזרחי בסעיף 94 לחוק כ"קנס מנהלי" המוטל מכוח החוק עצמו ( עניין - יש לי בע"מ).

גם בעניין - נירוסטה התייחס ביהמ"ש העליון לקנס המנהלי בפקודת מס הכנסה כאמצעי אכיפה של החוק [ עניין - נירוסטה, 830].

קבלת עמדת בא כוח המבקשת יצמצם את הליך האכיפה למוגבל לריבית או קנס לפי סעיף 96 לחוק (לפי משך הפיגור בתשלום) מבלי שיהיה כל ביטוי לאכיפה בהיבט החיוב מושא סעיף 88 (א) לחוק ותקנה 23 לתקנות מס ערך מוסף שהדיווח והתשלום צריכים להיות יחדיו. כפי שעולה מהערת ביהמ"ש בעניין - יש לי בע"מ, האכיפה האזרחית כוללת מרכיב סובייקטיבי של ענישה הגם שזה נעשה בהליך מנהלי.

באי כוח הצדדים הגיעו להסדר דיוני שההליך בפני לא נכנס לפרטים של כל חיוב וחיוב אלא בחינת היישום של החוק ע"י גובה המכס והמע"מ. יחד עם זאת, הקשה בא כוח המבקשת והציג טענה לפיו המדינה מאפשרת מסלול שמניב תוצאה של דיווח ואי תשלום באותו מעמד והוא מפנה לתוכנה באינטרנט המאפשרת דיווח באמצעות האינטרנט כאשר התשלום אינו תנאי לדיווח. הדיווח באמצעות התוכנה עליה מצביע בא כוח המבקשת אינו החלופה היחידה או אפילו הראשונה שאפשרה זאת. די במשלוח הדו"ח במועד למשרדי מע"מ ללא תשלום כדי להשיג את אותה תוצאה.

משהוגדרו הקנסות בפרק י"ד כאמצעי אכיפה, ומשנקבע כי הגשת הדו"ח והתשלום נעשים בו זמנית ( סעיף 88 (א) לחוק ותקנה 23 לתקנות מס ערך מוסף), אינני רואה כפל בהפעלת שתי הקנסות,  לאור הפסיקה שאי תשלום במועד משמעו כאילו הדו"ח לא הוגש במועד. כי כל קנס מטרתו שונה. שונה היה הדבר, לטעמי, אילו הקנס המנהלי היה מוגדר כאמצעי גבייה. כי אז הייתה בפי הנישום, אולי, הטענה שהוא כבר שילם את החוב לפי סעיף 96 לחוק.